החלום” פסיכותרפיה, ציור ופיסול

החלום: פסיכולוגיה ואמנות

” אני חולם את הציורים שלי, ומצייר את החלומות”-ואן גוך. “הרביתי לחלום, החלומות טרפו אותי”-צמח בר-רחל שפירא.  

 חוגי אמנות: “תרדמת התבונה מולידה מפלצות” -פרנצסקו גויה

חלומות וציורים משתמשים באותה שפה- השפה הוויזואלית, ולא רק כאמצעי טכני ,אלא גם כצורת חשיבה שאינה פועלת על פי ההיגיון המציאותי והמילולי של ההסבר, העקביות והסיבתיות . הציור הפיסול והאמנות בכלל (ובעיקר השירה), מאפשרים להשתמש בצורות חשיבה לא רציונליות  ולא לינאריות, או עם רציונל שונה.  יש מחקרים הרואים בחלומות מטפורות ודימויים חזותיים. חלימה, ציור, ואמנות משתמשות בדמיון. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו ביטא זאת כך: “כל פעולה של דמיון שואבת מהחלום… החלום הוא התנאי הראשוני לאפשרות הקיום שלה.” . החלום הוא גרעין הדמיון, והדמיון הוא גרעין האמנות והיצירתיות וכולם יחד, הם חלק מהפיזיקה של הכוחות הבלתי נראים ולכאורה לא ממשיים המפעילים את עולם המציאות הנראית, מפרשים אותו, מעבדים אותו, ומאפשרים חיים בתוכו. אנו זקוקים למושג או מילה המתארים אובייקט ,מחשבה או רגש כדי לחוות אותו, לחשוב אותו, או אפילו כדי בכלל לראות אותו (אני לא אחזור על עשרות הניסויים שהוכיחו זאת כדי להגיע לסיפור האהוב עלי, על האינדיאנים בדרום אמריקה שלא ראו את ספינות הספרדים, כיוון שלא היה להם מושג או מילים לתאר את ספינות המלחמה ). החלומות, הציור, הפיסול, כמו כל האמנויות הלא מילוליות- מוסיקה ריקוד קולנוע, פרפורמנס-וגם אלו המילוליות כמו השירה וגם בדרך מסוימת הפרוזה-  עוקפים את מנגנון החשיבה הלינארי המילולי- המחפש זהות בן מושג לאובייקט ומאפשרים להעלות תכנים בצורה מורכבת וחתרנית-אל המציאות. בלעדיהם נחווה אותה מצונזרת על ידי ההיגיון והצווים הפנימים והחיצוניים של המוסר והחברה. החלום כמו האמנות חיוניים כדי לחוות אותה בצורה מלאה.  העמימות, אי הידיעה, חוסר הרציונליות ואי המובנות הם מנגנון ההגנה של החלום והאמנות המאפשרים העלאת תכנים קשים ומפחידים, תכנים שאנו נמנעים מהם במודע.

 מאז ומתמיד אנשים ציירו את הלא מציאותי, וגם כשציירו את המציאותי, זה היה תוך תיקון שלו, ועיוות שלו- כך שיתאים למידות הנכונות ולתפישת העולם שלהם.  לעתים זה היה כי המציאות הזו לא הייתה בהישג ידם, ולעיתים כי אנו לעולם לא מרוצים ממנה, כפי שמוכחים אין סוף הפילטרים לצילומי סלפי באינסטגרם. ולעיתים זה היה כי היא איימה עליהם, או לא אפשרה חיים לצדדים שונים בנו בתוכה. הציור הוא דרך לביטויי משאלות, להגשמת משאלות. כשאביגדור אריכה אומר שהוא מצייר נשים יפות כתחליף לנגיעה בהן, לזה הוא מתכוון. וכך גם פרויד שמדבר על אמנות כסובלימציה של הדחף. הציור, הפיסול אבל גם כל התרבות, הפופולרית והגבוהה, עוסקים באופן אובססיבי במושג היופי, כאילו בדרך מסוימת, אם ניגע ביופי הוא יגאל אותנו מעצמנו, מהאפרוריות שלנו, מהמציאות. הבנים בחוגי הציור לילדים ונוער מציירים מכוניות מרוץ, קרבות אבירים, גיבורי על. הבנות מציירות חדי קרן, רקדניות וחיות חמודות.  אבל מעבר לדרך לגעת במשאלות, לברוא אותן מחדש בזעיר אנפין וכך לרכוש אותן ולשלוט בהן, ולהתמודד בדרך זו עם התסכול-ציור נוגע בדרכים אחרות ונוספות בחלום. 

קורס ציור תל אביב -מקס ארנסט-מלאך

כפסיכולוג תל אביב בסדנה לתהליכים  יצירתיים אני חושב על החלום כדלת אל האפשרי. החשיבה הלא מודעת הופכת בפסיכולוגיה המודרנית לגרעין היצירתיות. היא ממציאה ומגדירה למעשה את היצירתיות בדרך חדשה ומצמצמת את ההיגיון וצורת החשיבה ההגיונית כמוגבלת. תומס אוגדן האחד הפסיכואנליטיים הבולטים בשנים האחרונות, מגדיר שלוש צורות חשיבה: חשיבה מאגית, חשיבת חלום, וחשיבה מתמירה. על חשיבת החלום הוא אומר-“חשיבת החלום  היא העבודה הפסיכולוגית, הלא מודעת בעיקרה, שנעשית בזמן החלימה. אנו חולמים ברציפות, הן בערות, והן בשינה (ביון 1962a). כפי  שאת אור הכוכבים בשמיים מסווה במשך היום את זוהר השמש, כך החלימה נמשכת  אף שזוהר חיי הערות מסווה אותה. חשיבת החלום היא צורת החשיבה המקיפה החודרת והיצירתית ביותר. יש לנו צורך שאינו יודע שובע לחלום את חווייתנו החיה במאמץ ליצור משמעויות פסיכולוגיות אישיות… בחשיבת החלום אנו רואים את חווייתנו החיה מנקודות מבט מרובות בו בזמן, וכך מתאפשר לנו  להיכנס למערך עשיר, לא לינארי של שיחות לא מודעות עם עצמנו על חווייתנו החיה.” ( להשיב חיים של נחיו-55).
 אוגדן אינו מדבר רק על פירוש או הבנה רציונלית של החלום, למעשה הוא מבצע מרד בפרויד מבלי להצהיר על כך. הוא מדבר על חווית החיים שחשיבת החלום נותנת לנו, על העושר החיוני לבריאות ולחיוניות הנפשית שיש ברובד הזה. הוא מצהיר על החיות היצירתית השואבת מהלא מודע, כמרכיב העיקרי בתרפיה שמעניקה הפסיכואנליזה, ומחדד את המתח הדיאלקטי שבין הניסיון לפענוח החלום ולהתבוננות מושכלת על תכניו שביטא פרויד, לבין שהייה בעולם החוויה העשיר והשונה שמספק לנו החלום-ומצביע על הצד האחרון כמרכיב המהותי יותר. מריון מילנר, אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביותר בפסיכואנליזה, שהייתה גם ציירת, כתבה על ציור כפי שאוגדן כותב על חשיבת החלום- בספרה “על חוסר היכולת לצייר” (“על אי היכולת לחלום”-תומס אוגדן).